אחד הדברים שנרצה שהצוות יהיה עבור הילדים והילדות – כתובת. מקום בטוח שאפשר לפנות אליו, לדבר, לשתף, להתלבט, לשאול. אם זה משהו הקשור לקשר חברי או זוגי או מיני, משהו שהם ראו ברשתות החברתיות ורוצים לשאול לגביו, מידע שחסר להם או אם זו פגיעה מינית שעברו.
באחד ממפגשי ההדרכה של צוות המדריכות בחינוך החברתי בכיתה ו', אחת המדריכות סיפרה על ארועי השבוע:
מדריכה :" ראיתי את הבנים מסתודדים בפינה של החצר, עם טלפון נייד ביד, צופים במשהו ונרגשים. כשניגשתי אליהם, הם כיבו את הסרטון שהם ראו והסתירו את הטלפון. שאלתי אותם – מה כל כך מרגש? מה הם ראו? והם שתקו.אחכ ניגש אלי אחד הילדים ואמר לי שהם ראו פורנו, והוא גם אמר לי שאחד החברים סיפר שכשהוא מאונן שורף לו. הייתי בשוק, לא ידעתי למה הוא מספר לי את כל זה? לא ידעתי מה לענות לו? האם זה התפקיד שלי?"
זה סיפור של מדריכה צעירה בחינוך החברתי באחד הקיבוצים שהדריכה בנים בכיתה ו'.
סיפור מדהים בעיני. למה? כי הילד שפנה אליה הרגיש מספיק בטוח לשוחח איתה על מה קורה בקבוצת הבנים. גם אם הוא חשב שהצפיה בסרטונים פורנוגרפיים היא לטובתם או לא. הוא הרגיש שהיא כתובת עבורו, שהיא לא תשפוט אותו.
נרצה שהמדריכה, במקרה הזה, תהיה קשובה, תדע לשאול את השאלות הנכונות ובעיקר לא תשפוט או תבקר את הילד, ומעל הכל תמשיך את השיח איתו בנושא הזה גם בפעמים הבאות. גם אם לא היו לה את כל התשובות, גם אם היא היתה נבוכה, היא נשארה שם לידו והקשיבה לו.
במפגש הדרכה עם הצוות דיברנו על הדרך בה נחשפים בנים בגיאלים צעירים לתכנים פורנוגרפיים, לרוב, בצורה לא רצונית, יחד עם הסקרנות הטבעית שמתחילה להתפתח סביב גיל 12 לנושאים מיניים כאלה ואחרים, איך נכון כצוות חינוכי מחד, לתת להם לגיטימציה לסקרנות ולשאול שאלות יחד עם מתן כלים להתמודד עם החשיפה המוקדמת הזו ברשתות החברתיות.
זו דוגמא מהשטח לצוות שיש בו פתיחות ורצון להיות נגישים לילדים, להפחית את המבוכה ולרכוש ידע וכלים לשיח בגובה העיניים.
Commentaires